Skip to content

Categories:

אז הנה, הגיע הזמן לחזור!

עדיס בפוסט קאמבק חסר גבולות!

אחרי חצי שנה של שתיקה, החלטתי שאני חוזרת. למה? פתאום התפנה לי זמן בחיים. הבגרות המדוברת בתיאטרון מעשי נגמרה, משהו שהשקעתי בו את הנשמה של סבתא-רבא שלי גם במשך ארבעה חודשים. היה מדהים וטוב שהיה, אבל גם טוב שנגמר.
לפני כמה ימים מצאתי את עצמי אפילו ישנה שנ"צ איכותית ביותר מרוב זמן פנוי! זה היה מדהים. ואז התעוררתי, ראיתי 5:00 בשעון של המטבח והייתי בטוחה ש5:00 לפנות בוקר. אבל לא. פףף, מזל.

אבא טס לחו"ל לשבועיים, לבקר את הדוד מאמריקה. מצאו את מי לשלוח לחו"ל… הבנאדם עם חרדות הטיסה המדומיינות הכי תובעניות בעולם. פעם אחת הוא קרא לדיילת והודיע לה ברוב חשיבות שהטייס טס הפוך, רק בגלל הסרטונים הפטריוטיים שהראו במסכי המטוס, כי בהם הראו כל מיני אזורים בלי לקשר אותם בסדר גיאוגרפי, ואת אבא זה מאוד הלחיץ. נו נו. לפחות הוא הגיע בשלום, הצלחנו אפילו לדבר איתו בטלפון ועכשיו הוא בדרכו לווגאס. שוב, מצאו את הבנאדם הנכון לשלוח לווגאס. חוץ מאת מזג-האוויר אין לו מה לחפש שם. אתם באמת מדמיינים אותו נכנס לקזינו? נו באמת.

אין ספק שאצלנו בשכונה מרגישים את הסוף. המורות כבר לא באות, התלמידים לא באים (אבל זה לא חדש), אפילו המנהלת מבליחה מדי פעם לביה"ס וכבר לא מופיעה באופן קבוע!
השיא (עד עכשיו) של העניין היה ביום ראשון. הייתה לי מתכונת בתיאטרון עיוני ואחרי שסיימתי אותה היו אמורות להיות לי שעתיים אזרחות כיתתיות (דבר שנמשך כמו שלוש שנים בחיים, אבל מצחיק במידה זו או אחרת). יצאתי מהמתכונת והתחלתי להכין את עצמי נפשית לאיבוד *עוד* שלוש שנים מחיי, וכשהגעתי לכיתה היא הייתה שוממת. שוממה. ריקה. חסרת כל. עגמומית ואפורה. כמובן שפתחתי בצהלות חרישיות ואצתי רצתי לי הביתה. כאילו, לא רצתי. אני לא רצה. אין מצב. פשוט הלכתי באושר. בעודי הולכת במסדרונות השכונה אני רואה את המורה שלי לאזרחות מסתובבת בין המוצגים של מגמת אומנות (הייתה להם בגרות והם צריכים להגיש פרוייקט גמר), מחייכת וממלמלת לעצמה בכובד ראש, ואז היא הבחינה בי. האימה חלחלה – מה אני עושה? אולי הכיתה ארגנה מן הברזה קולקטיבית ולא אמרו לי? ואז היא פנתה אליי בחיוך ואמרה "הו, עדי, הבגרות שלכם בתיאטרון הייתה מדהימה, פשוט מקסים! את במאית בחסד!" היא המשיכה לחייך, אני ניסיתי לחייך בחזרה, הבנתי שכוח כבר אין לה להמשך השנה הזאת והמשכתי כאילו כלום לא קרה.
ניצחון הרוח!

בסופו של דבר, לא נשאר עוד הרבה… רק תגבורים בחופש פסח, כמה מתכונות, כמה בגרויות… בעצם, במחשבה שנייה… לא משנה. אני רק אכניס את עצמי לשביזות יתר.
לילה טוב, חג שמח ושבוע טוב,
עדיס.

Posted in Uncategorized.

האם נעלמה הגזענות העדתית?

האם חוסלה האפלייה לרעה של עדות מסויימות בישראל, או שעודנה חיה ובועטת?
אני לא הולכת לכתוב על הבנות בעמנואל. עצם העובדה שהחרדים ההם בעמנואל לא קיבלו את מרות בית המשפט הופכת את הפרשה לנושא אחר לגמרי ודורשת פוסט בפניה עצמה (ואני מאוד נגד התנהגות החרדים ההם, למען הסר ספק).

בעודי קוראת במקומון "ידיעות מודיעין" (למה קראתי באותו המקומון? תמונות מהמערכון הידוע של חבורת "לול" על העלייה ארצה הופיעו שם, ואריק אינשטיין תמיד מושך את העין) הופתעתי לגלות שכל נושא הגליון הוא העדות שמרכיבות את החברה הישראלית. אתיופים, אשכנזים, רוסים (וכל יוצאי ברית המועצות) וספרדים ועוד כמה עדות בדרך.
לפי דעתי מיותר לציין שמאוד הופתעתי מנושא הגליון. לפי דעתי בדור שלנו העדתיות כבר חלפה, או לפחות לא מורגשת כמו שהורגשה פה בשנות ה-50, כשגלי העלייה הגדולים מצפון אפריקה החלו להגיע ארצה. אצלנו בביה"ס, לפחות, מושחלת פה ושם בדיחה עם גרוזיני או על איזה בוכרי, אבל לא שופטים אדם בגלל ארץ מוצאו של סבא או סבא-רבא שלו. זה הרי מיושן כ"כ וקרה לפני כ"כ הרבה זמן! אז למה ממשיכים להתחפר בנושא הזה עוד ועוד?
קבוצת "ידיעות תקשורת" אשר נמצאת תחת "ידיעות אחרונות" ("העיתון של המדינה", להזכירכם) מחליטה להפיץ בכל מקומוניה סקרים אלו ואחרים לגבי ההעדפות של עם ישראל בנושא עדתיות.
ליד אילו אנשים מקבוצות המוצא הבאות היית מעדיף לגור?
או למשל, עם אנשים מאיזה מוצא אתה הכי אוהב לעבוד?
מה, יחסי השכנות שלי עם הדיירים האחרים בבניין/בשכונה שלי יושפעו ממוצאם? לא נראה לי. אתיופי יכול להיות מאוד נחמד או לחלופין מאוד מעצבן, ובדיוק אותו סיפור יכול להיות עם ספרדי או אשכנזי. הכל תלוי באופיו של הבנאדם, המוצא שלו לא ישפיע על כך, לא ולא.
אני מודה שלפעמים יש דעה רווחת ולעיתים אף גורפת לגבי מוצא זה או אחר. למשל, עדיין נשארה הדעה שאנשים ממוצא ספרדי ומזרחי עושים בעיות (ראו ערך "הפנתרים השחורים" וצ'רלי ביטון, הדעה הזו עוד נשארה מאז 1971), או שרוסים הם שוחרי תרבות, מבדלים את עצמם מהחברה ונועדו להיות טכנאי מחשבים.
אני בטוחה שגם ספרדים יכולים להיות טכנאי מחשבים וגם אשכנזים (שלהזכירכם, לפי הסקאלה העדתית נחשבים ילדים טובים וילדי שמנת) יכולים לעשות בעיות. קחו לדוגמא את הנער ההוא, שהיה בן 17 כשעצרו אותו בחשד לרצח עורכת-הדין ענת פלינר. כשהפרשה הזאת הייתה בכותרות החמות והארץ רעשה וגעשה צילמו לאחד מערוצי הטלוויזיה את ביתו של החשוד, ותאמינו לי, זה לא היה פחון, זה היה מאוד רחוק מזה.
אז מה, ילדי שמנת לא עושים בעיות?
שוב, הכל תלוי באופי של האדם, בעברו ובקשרים שלו עם המשפחה והסביבה, בלי קשר למוצאו.
ונחזור לגליון.
בתחתית כל עמוד החליטו בדסק המערכת של העיתון להוסיף ציטטות של אנשי ציבור בנושא עדתיות, והנה כמה מהם:
"בשכונת התקווה יצביעו בעדי כי אני תימני" – אביגדור קהלני שהתמודד ב1993 לראשות עיריית ת"א.
"את כתם שחור" – סהר שפע, מבעלי ארומה ת"א ב2004 תוקף פקידה בסוכנות רכב.
"תלמידה שלומדת במוסד אשכנזי יהיה לה מוח אשכנזי" – הרב עובדיה יוסף בהתייחסות לפרשת התלמידות בעמנואל.
"עלינו הכניס בהם רוח מערבית ולא לתת שיגררונו לתוך מזרחיות לא טבעית" – אבא אבן, שגריר ישראל באו"ם ב1952 על העולים בחדשים מצפון אפריקה.
"הם לא נחמדים" – ראש ממשלת ישראל, גולדה מאיר על הפנתרים בשחורים ב1971 (את הציטוט הזה עורכי העיתון לא הכניסו, אבל לדעתי הוא משקף בהחלט את דעת הממשלה בארץ אז והיום על עדות שונות).
אז מה, נעלמה הגזענות העדתית? לא ולא. מאז קום המדינה ועד היום אפשר לראות מקרי גזענות רבים וטובים.

בהמשך הגליון שלחו כתבים לראיין בני עדות שונות. משכה את עיני במיוחד כתבה על שכונת קריית משה ברחובות והעובדה ש50% ממנה אתיופים.
הכתבת ראיינה שני בני-נוער מהשכונה שדיברו על חוסר ההזדמנויות במדינה לבני העדה האתיופית, והם כבר דור שני בארץ. היינו מצפים, שבחברה המערבית (כדברי אבא אבן בציטוט למעלה) שמונהגת פה בארץ תופסק האפלייה לרעה של בני העדה האתיופית והם יוכלו להשתלב ביתר קלות (או ללא קושי בכלל, כשם שכל אדם בארץ צריך להשתלב לפי דעתי) במוסדות להשכלה גבוהה וכך יוכלו להיכנס למקצועות נחשבים בעיני החברה וכך לשבור את מעגל הסטיגמות שנדבק אליהם.
אחד מבני-הנוער בכתבה דיבר על כך שחלומו כילד היה להיות רופא מכייוון שתמיד אמרו לו שהוא החכם במשפחה ושממנו יצא משהו. היום, כשהוא בן 15 ונקודת מבטו על החיים האלו מפוכחת יותר חלומו השתנה וכרגע עומד על לחסוך מספיק כסף, לרדת מהארץ ולעבור לארה"ב, כי "בארצות הברית כולם יכולים".
להזכירכם, קוראים נכבדים, בארה"ב הונהגה אפלייה מכוונת כלפי אפרו-אמריקאיים והיספאניים בשנות ה50 וה60, ובמקומות אחדים מונהגת עד היום, אך רובה כבר חלף מן המדינה (היחסית) מתוקנת ההיא.
אז למה אצלנו, מדינה אשר עוקפת את ארה"ב בכוח הצבא שלה ומובילה בעולם בהעשרת אורניום ובהתמחות בכורים גרעיניים, ישנה עדיין אפלייה כל-כך עמוקה ובלתי מוסברת?
רק בכוח יכולים אצלנו? רק להראות למדינות אחרות שאנחנו חזקים, נכון? ומה עם הבפנים שלנו?

הנה, דוגמא אישית.
היה לי צו ראשון לפני זמן-מה, וכידוע המאבחנת שואלת שאלות לגבי העיר, מספר החדרים בבית, המצב המשפחתי של ההורים, נותנת משפטים ובתוכם מילים במשלב לשוני גבוה ועוד כל מיני משחקי לשון אלו ואחרים. עכשיו, אם יש ילד שמספר החדרים שלו בבית הוא 2.5 והם 7 נפשות באותו הבית, הקב"א שלו יהיה נמוך ורחוק הוא לא יגיע בצבא. אם לאותו הילד הורים גרושים אשר במקרה גם לא טיפלו בו טוב והבית מוכר למשרד הרווחה, הוא יגיע עוד יותר לא רחוק בצבא. ברוב המקרים הילדים הללו  לא מקבלים חינוך טוב ויאה, כך שאם הם לא קראו ספרים ביוזמתם האישית בלי שמישהו יידרבן אותם הם לא יוכלו לדעת את פירוש המילה "לבלר" או "פולמוס".
ומה הם יעשו אחרי הצבא? לאוניברסיטה הם לא יגיעו.
הם יימצאו עבודה במשמרות בשכר מינימום, מקסימום כמה שקלים יותר.
הם לא ייזכו להשכלה שתפתח בפניהם דלתות וייאלצו להסתפק במה שיש ולהישאר בתוך מעגל הגזענות העדתית.

ומי ייפרוץ את המעגל הזה?
הממשלה שלנו שעסוקה לעשות פוזות בפני העולם? סגן שר החינוך אשר תמך בהורי הבנות מעמנואל ובכך נתן יד בגלוי לגזענות במדינה שלנו, הסוציאל דמוקרטית, המאמינה בערכיה בשוויון האדם ובחירותו לעשות כל מה שברצונו?

שאול טשרניחובסקי כתב בשירו הידוע "אני מאמין" (הידוע גם כ"שחקי שחקי") את השורות הבאות:
"שחקי כי באדם אאמין, כי עודני מאמין בך… כי עוד אאמין גם באדם, גם ברוחו רוח עז… דרור לנפש", ואני חייבת לציין שאני עוד מאמינה.

Posted in Uncategorized.

הפוך, בבקשה.

זה מתחיל הפוך.
זה תמיד מתחיל הפוך.
המחברת מתחילה הפוך, היום מתחיל הפוך, הבחור מתחיל איתי הפוך…
תמיד הפוך.
זה לאו דווקא רע. הפוך זה לפעמים נחמד, לא שגרתי.
כמו יום הולדת. או שמא יומולדת? לא קריטי.
"אפשר לקבל קפה הפוך בבקשה?"
הנה, זה תמיד הפוך.
אבא, למשל, הוציא אתמול קיש מהתנור ואיכשהו הצליח להפוך אותו על צלחת ואז לקח צלחת אחרת, שם מעל הקיש והפך.
שוב, זה תמיד הפוך.
גם מצב הרוח מתהפך תמיד, לא נשאר אותו הדבר אפילו לרגע בתקופה האחרונה.

זה יהיה חייב להיפסק מתישהו, אני משערת…

Posted in Uncategorized.

הכנות ורשתות חברתיות.

קדחת ראש-השנה וחגי תשרי הבאה עלינו לטובה מכניסה את בית משפחת סביון לסטרס לא נורמלי (כל שנה ושנה מחדש):
מי יכין את הבשר, מי יכין את התוספות, מי ייסעד סביב השולחן בדירתנו הקטנה, מי ייקנה את המתנות הכי שוות ובאיזה סכום (אבל מכיוון שאני לא הקונה של המתנות, לא אכפת לי) וכמובן, שאלת השאלות, איך לעזאזל אפשר להכין מ350 גרם של דג קרפיון 3 קילו של גפילטעפיש מוכן ומזומן לאכילה (המשקל ללא הגזר המכונה "הכובעון". אני חושבת שאף-אחד לא שם לב עדיין לקונוטציה המינית).
אבל עזבו רגע את הגפילטע, גם ככה הרוטב שלו רוטט ומזוויע.
ערב אחד במשפחת סביון, ימים ספורים לפני ערב החג. מסתבר שיחד עם החג הבא עלינו לטובה באים עלינו גם יתושים מניאקים. למזלי בני הבית מחוסנים מעקיצותיהם כי אמא חוטפת את כולן, אבל מזכירה לנו ומתלוננת באוזננו כל שנייה פנוייה שיש לה כשהיתושים מתקיפים אותה. בערב אחד מסוג זה אבא החליט לעשות מעשה והסביר לאמא את המצב. אמא התלוננה והתלוננה, ואבא ברוב קשב והבנה אמר לה "סיג, את כמו רשתות הפלסטיק הצהובות ששמים על עצי הזית במשק כדי שטפילים לא ייטפלו אליהם". ואמא, בסרקזם שלא ברור מקורו עד ימינו אנו ענתה "כן, תמיד רציתי להיות רשת פלסטיק צהובה!" ואני רק עניתי "תמיד ידעתי שזאת משאלת ליבך הכמוסה ביותר, אמא".
בהמשך אותו הערב אמא עלה על שם חדש לפייסבוק. אחרי שהספיק לקרוא לו "ספר הפנים" וה"בוקפייס", הגיע הכינוי החדש ומעורר הייראה "פאצ'ה בוק". יודעי דבר וחצי דבר ברומנית ידעו שאכן המילה "פאצ'ה" (לעשות) ברומנית נכתבת בדיוק כמו המילה "פנים" באנגלית, ולכן הפייסבוק (או מעכשיו, הפאצ'ה בוק) הוא גם "ספר-מעשה". בסופו של דבר, אחרי מלחמת גוג-ומגוג הםייסבוק גם יהיה ספר הלכות מן המניין וכל התורה תעבור לאינטרנט. אבל זו כבר תיאוריה אחרת שלי.
אגב רומנית, תגידו "פאצ'ה בוק" במבטא רומני (כמו סרג'יו קונסטנצה בסרט האל-מותי המוקרן בימים אלו בלופים בסלון משפחת סביון). ההנאה והצחוק מובטחים בדיוק כמו השלום עם הפלסטינים. סתם. זה באמת מצחיק, תנסו.
אגב, אבא אומר שהזכויות ל"פאצ'ה בוק" שמורות לניסו הכריש, אז הנה. הזכויות שמורות לניסו הכריש!

אסיים את הפוסט בתפילה לשנה החדשה:
כן יהי רצון מלפניך שארוחת החג תעבור ללא תקלות, שכולם יישתו ויאכלו לשובע, שסבתא לא תעשה קונצים וטריקים ושטיקים פולניים, שלא ייתנו שיעורים לחופש מבי"ס (על מי אני עובדת, אני בי"ב. אין שיעורים) ושלאבא לא יהיה התקף בסגנון "לא יהיה מספיק אוכל, אני חייב להכין עוד משהו!" (כי אנחנו ניתקע עם זה שבוע אחרי החג).

שתהיה שנה טובה, פוסט מארוחת החג מובטח.
עדיס.

Posted in Uncategorized.

18 מינוס

הנה הנה הנה!
אחלה פתיחת שנה עם טור חדש בעכבר העיר!
מוזמנים לקרוא ולהגיב.
מיותר לציין שאת הבלוג לא נטשתי כלל וכלל ופוסט ראש השנה המסורתי יעלה בעוד כתשעה ימים, מ-ע-כ-ש-י-ו.

18 מינוס - מה שקורה במודיעין

Posted in Uncategorized.

דגים בשבת.

דמיינו לעצמכם את הסיטואציה הבאה:
היכל התרבות בת"א, אופרה בביצוע קונצרטי.
החבר'ה על הבמה שרו, צרחו וכו', והגיע הזמן להפסקה, כי אחרת בכל מכשירי השמיעה של הקשישים היה נשרף הפיוז.
טוב, הפסקה. הפסקה בהיכל התרבות לא נקראת הפסקה בלי הבייגלה הזה ששווה שלושה שקלים והם עושקים אותך ומחירו בתכלס 15 ש"ח.
אז בזמן שאמא ואני קנינו את הבייגלה הזה, שמתי לב בתור ארוך למדי לפני השירותים. במצב רגיל זה לא היה מפריע לי, אלא שהשירותים היו שירותי הגברים. טם טם טםםם.
הפנתי את תשומת ליבה של אמא והיא רק אמרה "שמעי שבגיל הזה זה הרבה יותר קשה!".

משהו עובר על הפיירפוקס במחשב שלנו.
לפני יומיים פתחתי אותו לתומי ופתאום הכרטיסייה החליטה שהיא רוצה קצת צבע ונצבעה בתכלת.
פתחתי עוד אחת כדי לראות אם התכלת השתלט על כולן, אבל לא! השנייה הייתה בצבע כתום!
יכול להיות שהפיירפוקס תומך במצעד הגאווה שנערך בירושלים בסופ"ש?

לאחרונה כל הבקרים שלי מתחילים עם השיר "מה אברך".
ואתם בטח תוהים למה "מה אברך". הרי זהו לא שיר של קימה! זה שיר זיכרון, חיל הים, רבקה זוהר, אמהות שכולות וביצועים שלו בידי להקת "צעירי מודיעין" בטקסים ארוכים מנשוא באמפי עמק החולה בעיר.
אז למה אני מתעוררת איתו כל בוקר?
כי אח שלי לומד חלילית. והמורה שלו החליט לתת לו את התווים של זה. ואח שלי לא באמת מצליח לנגן את זה נכון, אז זה מעלה גיחוך כל פעם מחדש.
בבוקר יום האתמול התעוררתי לצלילי המנגינה המופלאה שאח שלי מצליח ליצור דרך חוסר הידיעה שלו, והמילה הראשונה שהייתה על שפתיי הייתה "אחח, איזה תענוג".
למה? כי זה נתן את המניע לכתוב את הפוסט הזה.

אני חושבת שעיריית מודיעין הציבה רמקולים בלתי נראים ברחובות לאחרונה כדי לתת הרגשה של עיר.
אני שומעת המון סירנות של אמבולנסים/מכבי אש/משטרה לאחרונה, וזה לא הגיוני, כי במודיעין לא קורה כלום.
אנשים לא נפצעים, חתולים לא נתקעים על עצים והמשטרה פועלת רק בלילות כדי לתת לנערים מרוששים דוחות רעש בשווי 350 ש"ח. כל הקודם זוכה!

אתמול אני וענבר ישבנו בפארק הדגים הידוע לשמצה, ועלינו על דבר מה: כשיושבים שם שני אנשים המשטרה לא מוציאה את האף שלה מהתחנה, אבל כשיושבים שם שלושה אנשים ויותר (ובאמת שאנחנו לא מרעישים) המשטרה ישר מוציאה את הפקחים והם ישר מחלקים דוחות לכל החבר'ה.
אני חושבת שמוניקה סקס כבר כתבו שיר על תחנת המשטרה במודיעין: "כל החבר'ה עברו בתוכך כאילו שאת רכוש ציבורי אבל הם לא מהסוג שהולך לכלא הם מהסוג שהולך לקרבי…"
מי אמר צה"ל צה"ל כבר באים ולא בא?
בקיצור, פארק הדגים. כן.
מה כבר אפשר להגיד על הפארק הזה? בימים כתיקונם (AKA ימי בי"ס) המורים לספורט אוהבים להוציא את התלמידים לריצות בימי החמסין הנוראיים בזמן שהאימהות/הסבתות/המטפלות מוציאות את הינוקות לטיול בפארק כדי לתפוס קצת שמש וויטמין A או וויטמין זה או אחר שאור השמש מזריק לך לווריד.
בלילות שישי ובלילות החופש הגדול אפשר לצפות על קבוצות קטנות של בני-נוער (פעם באמת היינו הרבה יותר, עד שמודיעין הפכה להיות עיר רודפת חוק ובצע והמשטרה החלה לארוב לנו בין השיחים) מחפשים ישועה ומשהו לעשות. פעם אחת מרוב שיעמום אפילו אירגנו מכות. כן כן, אירגנו. חבורת בנים החליטה שמשעמם, אז קבעו ב22:00 בדגים והלכו מכות. המקסימום היה שלאחד מהם נשברה היד… לא משהו רציני. צריך לזכור שאנחנו בכל זאת מודיעינים, לא מדרום העיר.
חוץ מזה, ועל זה ענבר ואני עלינו אתמול, הפארק הזה הוא בעצם ספארי.
יש בו את כל סוגי הציפורים שמוכנות לגור בעיר, יש בו עטלפים, תנים, שועלים, חתולים לבנים עם פרווה מטורפת כמו החתול בסטיוארט ליטל, כלבים תועים וכמובן, התת-קטגוריה של חיות, בני-הנוער.
אתמול צחקנו שלא נתפלא אם יעבור שם היפופוטם פתאום, או גמל ("ואחריו בדואי!". יופי ענבר…).

Posted in Uncategorized.

השירים שנשארים.

אחרי היעדרות של חודש מפאת חוסר רעיונות, הנה פוסט. אבל הוא יהיה מיוחד.
הוא לא יהיה באווירת הציניות שאיפיינה את הפוסטים הקודמים, הוא לא ינסה להצחיק אתכם.
אני, בתור הכותבת שלו, מבקשת שתקחו אותו ברצינות.

אתם הולכים לצלול אל תוך הפסקול של שלוש השנים שעברו עליי, מ2007 ועד עכשיו.

זה היה תמים, זה היה מאוד ילדותי.
אפשר להגדיר זאת כפטאתי, או כחסר יוזמה לחלוטין.

אבל זה היה מקסים.

השיר הזה סימן תקופה, או סוף של תקופה.
כן, הרגיש לי בודד מאוד בתקופה ההיא… משהו שם לא היה מאוזן, לא היה במקום.
וכן, גם הרגשתי שאני שמה כל יום פרצוף אחר מצנצנת שמונחת על-יד הדלת.

אז מצאתי את עצמי. בערך.
אבל היה כיף בהחלט…

ואז זה הגיע משומקום.
זה היה מקסים, וזה היה סוחף.

ואז זה נגמר, לא הייתה באמת דרך אחרת.
אבל פתאום, מערבולת.
משהו חדש, לא מוכר. נסחפתי אחרי זה.
בהתחלה זה נראה טוב, כמו כל דבר בסגנון, אבל זה הסתבר כאשליה.

חשבתי שזה נגמר, די.
אבל לא באמת… לא ידעתי למה אני נכנסת.
קיץ 2009, הקץ לתמימות.
bitter-sweet 16.

וזה לא נגמר.
לא הצלחתי לחתוך. הנה, המסע לפולין. הבנתי שמה שקורה סביבי זה משהו רע,
אבל לא הצלחתי.
התוודתי.

הפסקה, אפשר לנשום, או כך לפחות חשבתי.
אבל לא, הנה עוד לב שבור בדרך אלייך.

לב שבור? אין בעיה, יש לך את הקן הקוצני שלך שיגרום לך להרגיש נאהבת.

וכך זה נמשך.
זה כאב, לא תמיד רצית, נשברת המון פעמים,
קרסת.
וכל מה שעבר לך בראש זה כמה מטומטמת את יכולה להיות.

אבל אז ההתגוננות הבלתי פוסקת הזאת הביאה אותך למקום אחר, קרוב לציון הדרך הקודם שלך.

עכשיו, בקריאה של הפוסט, אני רואה שעברתי מגוף ראשון לגוף שני באמצע.
אני לא יכולה להפסיק לגונן על עצמי, בכל כלי.

היית טיפשה, מאוהבת, סתומה, קטנה, תמימה, נאבדת, כותבת, מנסה, מעיזה…
אבל מעבר להכל, היית את.

Posted in Uncategorized.

וובוזולה בחרמון.

אז אבא קנה את הצפצפת מונדיאל הזאת, וובוזולה שמה, תקנו אותי אם אני טועה.
במקביל, אמא הביאה עמוד תווים לחלילן הצעיר תכול העיניים מהמלין (הלא הוא אח שלי, עומר).
אמא ואני חזרנו מהסופר עם כמה מצרכים ועם עמוד התווים שהביאה מחברתה טליה קודם כן, וכמה דקות אחרינו נכנסו הביתה אבא והחלילן בתקיעת וובוזולה רמה.
אמא ואני קפצנו, אבל ישר שמחתי בשמחתו של אבא שהביא את חצוצרת הפלסטיק המהוללת הזאת, כי הוא בחיפושים אחריה כבר שבוע.
במהלך השבוע הזה ניסינו להגיד את שמה כמה פעמים ללא הצלחה אז קראנו לה בשמות חלופיים (אך דומים), כגון בוז'ולה (הידוע כיין מהבציר הראשון. אמא אומרת שיש לו טעם של חרא, אבל שהחגיגות בשבילו בצרפת שוות את זה. מוזרים, הצרפתים האלה. תנו להם חרא יין והם יהללו אותו, תנו להם לאכול צב והם יגידו שזה מעדן האלים), גורגונזולה (גבינה בעלת טעם חזק, שוב, מפי אמא) ועוד כינויים רבים וטובים.
אגב, כשמחפשים "וובוזולה" בגוגל, התוצאה הראשונה היא "בוז'ולה" מתוף אתר יינות כלשהו. אמרתי או לא אמרתי בוז'ולה?
בכל מקרה, אחרי שעומר מהמלין נרגע מהתרגשות הוובוזולה ומהסיפורים מסמרי השיער על תקיעה בפלסטיק הזה מבעד לחלון המכונית אל עבר חבורת בנות תמימות ברחוב, אמא הפנתה את תשומת-ליבו אל עמוד התווים החדש והוא שש לפתוח את אריזתו.
שלב א' עבר בהצלחה, עכשיו נעבור לשלב ב'.
פתיחת עמוד התווים עצמו.
את הרגל הוא הצליח.
את המעמד עצמו לא. חצי נפתח וחצי לא… עומר ניסה, אני ניסיתי, לא נפתח!
אז ביקשתי מאמא. עומר התנגד בהתחלה, אבל אמרתי לו "עומר, אל תדאג. אמא הייתה מתקנת מטוסים במלחמת העולם השנייה יחד עם המלכה אליזבת', היא יודעת את העבודה!"
ובאמת, תוך שניות ספורות אמא ניתחה את מצב המעמד והכריזה ש"צריך פה WD40!"
עומר ואני חטפנו התקפת צחוק ואמרתי לעומר "אתה רואה? אמרתי לך שיש לה נסיון עם חלקי מתכת שצריכים שימון!".
בבירור מאוחר יותר (בזמן כתיבת הפוסט כשלא זכרתי מה אמא אמרה שצריך בשביל לפתוח את עמוד התווים המזורגג) אבא הבהיר לי שWD40 זה ספריי לשחרור ברגים, ולא תכנית של הנאצים להשמדת חברי הגזע הארי הנחותים (AKA, תכנית T4. כן, הבגרות בהיסטוריה מחר עושה את שלה…). למרות שבהתחלה היתי בטוחה שהדבר הזה זה עוד דגם מצלמה של ניקון או קאנון. אגב, עדיף ניקון, אבל לא ניכנס לוויכוח הזה עכשיו…
אח"כ עומר אכל איזשהו משהו, ואבא ביקש ממנו לתקוע בוובוזולה לניקה, הכלבה שלנו, כי כשאבא תקע בדבר הזה היא השתגעה ודחפה את האף שלה לתוך השופר. אז עומר בא לתקוע בחצוצרה, אבל אז קלטתי שהפה שלו מלא אוכל, אז עצרתי מבעדו מיד בצווחות ("מה נראה לך? החצוצרה הזאת תהפוך לתותח ירי של אוכל ותחדול להיות וובוזולה!!!") והוא, שוב, נתקף התקף צחוק, ואבא ישר אמר "נו, אז מה? נעביר עליה וויש. או שעומר ישתין לתוכה, זה גם ינקה אותה…" אוי איכס. וזה מתקשר לדיבור שלהם קודם על קשת ההשתנה של עומר. אבא טוען שהוא יכול להגיע עד לחרמון, וישר סיפר את הסיפור הידוע על מדריכי הטיולים, שלא משנה באיזה מצב יגידו "ביום טוב אפשר לראות את החרמון!", גם אם אתה מטייל בנחל צין בדרום, כשאתה נמצא 230 מטר מתחת לפני הים.
העיקר שביום טוב נוכל לראות את החרמון.

Posted in Uncategorized.

סוויט 13.

חושך. רוח קלילה מנשבת מהחלון הפתוח לרווחה.
אורם הכתום של פנסי הרחוב צובע את השמיים בצבע עירוני.
עיטוש.
הקירות של החדר רועדים.
בהלה קלה.
השכן מלמטה שוב מצונן.

אחרי שיחה מרוממת נפש עם יותם רכניץ (הידוע בפי אבא כ"החתן") ואחריה שיחת דאגה לאמא (הייתי בטוחה שהיא ברחה מהבית. בסוף היא הייתה בחתונה. שנתראה בשמחות) שהפכה מהר מאוד לשיחת "נו, עדי, מה עם הפוסט על הבר מצווה? כבר סיפרתי להמון אנשים!"
אז אמרתי לה שזה בהכנה, מה שבעצם היה די שקר. אלא אם כן הכנה זה פשוט להיזכר ברגעי השיא של האירוע ולצחוק לבד.
אז אחרי לחץ אטומי נוראי ממנכ"ל התאגיד שנקרא "משפחת סביון" (בע"מ), החלטתי לכתוב את פוסט הבר מצווה.
פוסט הבר מצווה? איזו בר מצווה?
שאלה יפה, חברים. שאלה יפה.

הכל התחיל כך:
"עדי, מישהו עם קשר משפחתי כלשהו אלינו חוגג בר מצווה. רוצה לבוא?"
"מתי זה?"
"ביום חמישי, עוד שבוע"
"יהיה אוכל?"
"עדי, זאת בר מצווה של פולנים. כמובן שיהיה אוכל!"
"קאונט מי אין!!!"
טוב, זה לא התחיל בדיוק ככה… אבל המורה שלי ללשון אומרת שצריך פתיחה פיקנטית למאמרים (וזה גם מה שהולך להציל אותי מחר בבגרות: המאמר הנפלא ומעורר ההשראה שאני אכתוב, ככה שהבוחן/ת יהיו כ"כ משולהבים שהם ירצו לתרום את הביציות שלהם לאוגנדה).

האמת היא שאני לא באמת זוכרת איך זה התחיל, אבל העיקר שמועד בר-המצווה הגיע וכולנו היינו טובי לבב ונפש.
לבשנו את מיטב חליפותינו, שמלותינו וגטקעסינו (אנחנו יודעים איפה הם מונחים) ויצאנו למסע הארוך אל עבר איזור הבורסה ברמת-גן.
כששמעתי שהבר מצווה מתרחשת באיזור הבורסה אמרתי "אה! האבא החליט לצ'פר את הבן ולהראות לו את גן-העדן הנשי!".
טעיתי. כ"כ טעיתי.
הגענו למקום האירוע. כבר מבחוץ אפשר היה לשמוע את המוסיקה המזרחית מסתלסלת לה מעבר לדלתות המקום, אך כשהגענו הבנתי שזאת לא סתם מוסיקה מזרחית. זוהי מוסיקה מזרחית שמושרת ע"י מישהו על במה!
כבר חשבתי שהאבא השקיע (אחרי שכנראה וויתר על הרעיון בחלק המפוקפק של הבורסה) ושכר זמר לאירוע. נו טוב.
אבל לא! גם פה טעיתי!
נכנסנו, היה את סבב הנשיקות הרגיל (שבו כמעט הלך לי הגב. פולנים אמורים להיות כ"כ נמוכים, או שזה רק בא עם הגיל?), התפארו מכמה גדלתי (התשובה שלי הייתה כמעט תמיד "נו, קורה לטובים ביותר, מנסיון") וישבנו בשולחן שהקצו לנו.
התיישבנו. אמרנו שלום לבת-דודה של אמא (ולבעלה), לדודה של אמא (ולבעלה) ולעוד זוג רנדומלי שלא היה ברור איך הוא קשור לשולחן הזה.
כבר שהתיישבנו התחלף השיר ברקע והתחיל להתנגן השיר הזה של רוני דלומי, הזה עם הגיטרה הספרדית שחורשים עליו ברדיו.
אממה! מה מסתבר? המקום שורץ מלצרים מזמרים. שורץ!
הייתי צריכה לנשום ממש הרבה ולהרגיע את עצמי בתקיפות כדי לא להתפוצץ מצחוק בפניה של המלצרית המזמרת התורנית, כי היא פשוט התקרבה לשולחן שלנו וכבר ראיתי מה ייקרה אם היא תנסה להפעיל את דודה של אמא. ואני אפילו לא רוצה להיכנס לתיאור של "מה ייקרה אם היא תנסה להפעיל את דודה של אמא".
טוב, הבנתי את הרעיון של המלצרים המזמרים, וביקשתי מאמא בכל לשון של בקשה "אמא, אל תתני לי להגיע למצב הזה. בבקשה? תראי כמה מושפלים הם! אם אני אגיע למצב הזה אני מבקשת ממך, בתור מנכ"ל התאגיד, להוציא נגד זה צו חירום, להוציא אותי מהעבודה הזאת ולתת לי חבילת סיוע כספית". וכמובן שהיא רק הסתכלה בשעשוע ואני מוכנה לחתום לכם שמה שעבר לה בראש זה "איך היא יצאה עם כזאת ג'ורה? איך?!"
אחרי שהמלצרים נתנו בראש (לא באמת) הגיע תור האיחולים. האמא של חתן בר-המצווה איחלה לו איזה משהו קיטשי זה או אחר של בר מצווה (הרי מה כבר אפשר לאחל? הילד בן 13. מה, שיוציא מעל ל90 בבוחן הבא בתנ"ך?). טוב ויפה.
אבל אז הגיע ה-קטע של הערב (עד לאותו הרגע). הילד עלה לבמה, לקח את המיקרופון והתחיל להקריא "אמא ואבא היקרים. אחיותיי הנפלאות…" ואז קטע את עצמו ובטון שניסה להיראות כאילו הוא שולט בעניינים אמר "מה? מה זה כל זה? דיג'יי, שים PLAY!" והתחיל לשיר, ככה, מול כוווווולם, את שיר הבר מצווה שלו. אני ציפיתי לאיזשהו קליפ, משהו, אבל לא, זה היה הרבה יותר טוב! שיר הבר מצווה המשפיל בלייב! וואו! תמצאו לי הצגה יותר טובה בעיר מזאת.
הילד ניסה להראות כאילו הוא לפחות סבלימינאל, אבל למרבה ההפתעה לא הלך לו.
אני ניסיתי לכבוש ציחקוקים כי פטרולים של בני המשפחה שלו עברו בין הסועדים בזמן השיר, אז הקדשתי את מיטב מאמציי בכדי למנוע תקרית פוליטית.
זוכרים שכתבתי שהשיר היה ה-קטע של הערב (עד לאותה נקודת זמן)?
אז קבלו משהו יותר טוב.
פתאום הדודה של הילד עלתה לבמה והדיג'יי אמר בקול האלוהים שהוא ייצר לעצמו מהאפקטים: "קבלו את דודה מזל שתברך את החתן(הערה: אני מצטערת שאני כל הזמן מכנה את חתן הבר מצווה הילד או החתן. אני פשוט לא זוכרת את שמו!) לכבוד בר-המצווה!"
והנה עלתה לה דודה מזל.
אני לא אצטט אותה כדי שלא ייקרה איזשהו משהו מביך.
אבל היא פתחה את הנאום שלה בערך במילים הבאות (עכשיו, תדמיינו דודה בת 50 שאין לה מושג בטכנולוגיה מדברת. סבבה?):
בגלל שהיום כולם חיים באינטרנט, החלטתי לכתוב את הברכה של החתן באווירה זו. (ברשותכם, אני אתרגם לשפתנו את מה שהיא ניסתה להגיד והערותיי יהיו בסוגריים מרובעים)
בגלל שהילדים של היום חיים בפס [PES, התכוונה לפייסבוק] אבקש מכם לצעוק יחד איתי אחרי כל משפט.
החתן הוא ילד נחמד ואהוב! ליי! [התכוונה ללייק]
החתן אוהב לעזור וחברותי! ליי! (בשלב הזה הקהל באמת התחיל לשתף איתה פעולה!)
החתן אוהב חיות ואוהב את בית-הספר! ליי!
וככה היא המשיכה והמשיכה לה ואני, לצערי, לא זוכרת את ההמשך כי הייתי עסוקה בלגרום לאמא לא לצחוק כי דודה שלה הייתה מאחוריה, וזה לא היה כיף אם היא הייתה מגלה שאנחנו צוחקות.

במשך כל האירוע אמא עידכנה את סבא ואת סבתא שלי (שהיו בברלין בעת ההילולה המשפחתית) בהתפתחויות העלילה במקום.
פעם אחת עידכנה על הדודה והפייסבוק, פעם אחרת על הרעש ועל בעלה של דודה שלה שמחזיק את אוזניו (כנראה כדי שלא ייפלו)… בקיצור, אסמסים משעשעים למדי.
אבל אז היא שלחה את גולת הכותרת דווקא לחברתה משכבר הימים מיכל, ותיארה את המצב: "ההורים שלי בברלין והם ניצלו. אמא שלי מהרעש ואבא שלי מהקיטורים שלה".
עכשיו, ילדים, מצאו את צירוף המילים המוזר ומעלה החשדות.
יפה מאוד!
"ההורים שלי בברלין והם ניצלו"? הו לא.
יופי אמא, דור שני לתפארת. סתם. את צודקת באמרתך השגורה שחוזרת עליה שוב ושוב כשבדיחת שואה משתחלת אל הסלון של סבא וסבתא "הסטייקים הכי טעימים הם מפרות קדושות!"

בשלב הזה כבר התחילו הריקודים ונתנו למלצרים המזמרים להתעסק במלצרות ולא בניפוח הראש של הסועדים מסביב.
אמא התוודתה ואמרה ש"עכשיו אני מבינה איך מיעוט נרדף מרגיש", בעקבות המוסיקה המזרחית מחרישת האוזניים.
אח"כ אני הייתי בטוחה שנקלעתי לתוך איזשהו בית חב"ד בטיז-אל-אמו בעקבות כל הטראנסים מן המקורות האלה!
במרכז הרחבה נעמד מלצר מזמר וניסה להקפיץ את הרוקדים סביבו, אבל אף-אחד לא שם לב אליו ובעקבות זה אבא נכנס להתקף צחוק והשתנק לעברי: "המלצר הזה מרקיד את עצמו!!!" והצביע לעברו. ואכן, המחזה היה משעשע כצפוי.

עכשיו, כמה הבהרות:
א. אין לי בעיה עם מוסקיה מזרחית.
ב. יש לי בעיה עם מוסיקה מזרחית בדציבלים גבוהים מדי.
ג. אני חושבת שלהיות מלצר מזמר זה לא כיף כלל וכלל.
ד. אם המשפחה של אמא שלי תתגלגל לפה איכשהו: קחו את הכל בהומור! אתם רואים, זה שאבא שלי חינך אותי אחרת מכם כן תרם לראיית העולם שלכם עכשיו!

ואנקדוטה קטנה לסיום.
בעצם, אני לא בטוחה שזאת אנקדוטה. אבל בכל מקרה:
לפני שעה בערך אמא חזרה מחתונה של אחד האנשים שעובדים איתה.
לטעמי היא נראתה קצת שמחה וששונה, אבל מותר לה, יאללה, חאליק.
אממה, היא התחילה לדבר על איזושהי שיחה שהייתה לה עם שלומי, שמסתבר שהוא קונטרול פריק כמוהה:
"לא השתכרת אף-פעם, נכון?"
"לא, מה פתאום! צריך להיות בשליטה!"
"וסמים?"
"נראה לך? צריך להיות בשליטה!"
ואני אומרת: די, קונטרול פריק'ס!!! איך יצא מצב שאמא שלי כזאת קונטרול פריק ואני כזאת לא?
מחשיד! אבל יש הטוענים שאם תראו אותנו אחת ליד השנייה ישר תדעו שאנחנו אמא ובת.
למרות שפעם אחת בפולין מישהו שאל אותנו אם אנחנו אחיות, וכמובן שאמא הוחמאה. אחרי שהיא סיפרה לאבא הוא אמר "באמת עדי נראית מבוגרת לגילה!". מניאק.

שיהיה סוף-שבוע נעים ומלא בשירי בר-מצווה, שהרי הם הדברים שקוטפים את הרייטינג האינטרנטי בימינו!
עדיס.

Posted in Uncategorized.

מזרנים וצ'קים.

אז הלכתי ופתחתי חשבון בנק.
אז מה?
אני אגיד לכם מה!
אני טובעת בניירת, זה מה! יותר מדי ניירות, יותר מדי מילים לא מובנות ובכתב מעצבן.
מה אני אמורה לעשות עם זה?
והכי גרוע, זה שהאח הגדול יוכל לעקוב אחריי עכשיו ביתר קלילות.
ועצם העובדה שקראתי עכשיו ספר שקוראים לו "האח הקטן" ומדבר בדיוק על מעקב של הממשל על האזרחים הקטנים לא בדיוק עוזרת למצב.

אבל אני סתם מגזימה כרגע.
העיקר שיהיה כרטיס אשראי, משכורת נכנסת והשקעה בניירות ערך. הו, כן. כשאני אבין מה זה אומר.

כל הקטע של הבירוקרטיה הזאת לא מובן לי אף-פעם.
הפקידה הנחמדה בבנק הראתה לי כ"כ הרבה טפסים, מספרים, אותיות שמרכיבות מילים מסובכות ודיברה בכל מיני מושגים שבקושי הבנתי.
את החלק שהבנתי אני חייבת לסבא, שהתעקש לדבר איתי על ניירות ערך בבורסה כשהייתי בת 7. מסתבר שחוסר ההבנה שלי אז מפצה על עצמו.

אבל אז חזרתי הביתה, שמתי את נגן המוסיקה על שאפל ובאו לי ברצף סטנגה, רונה קינן, אריק אינשטיין ויזהר אשדות, ככה שנרגעתי מחוסר ההבנה.

לסיכום, די עם הסטטוסים בפייסבוק מהמונדיאל!
ונראה לי שעדיף פשוט לשמור את הכסף במזרן.
בברכת "אני עובדת על פוסט סיקור מיוחד של אירוע זה או אחר",
עדיס.

Posted in Uncategorized.