האם חוסלה האפלייה לרעה של עדות מסויימות בישראל, או שעודנה חיה ובועטת?
אני לא הולכת לכתוב על הבנות בעמנואל. עצם העובדה שהחרדים ההם בעמנואל לא קיבלו את מרות בית המשפט הופכת את הפרשה לנושא אחר לגמרי ודורשת פוסט בפניה עצמה (ואני מאוד נגד התנהגות החרדים ההם, למען הסר ספק).

בעודי קוראת במקומון "ידיעות מודיעין" (למה קראתי באותו המקומון? תמונות מהמערכון הידוע של חבורת "לול" על העלייה ארצה הופיעו שם, ואריק אינשטיין תמיד מושך את העין) הופתעתי לגלות שכל נושא הגליון הוא העדות שמרכיבות את החברה הישראלית. אתיופים, אשכנזים, רוסים (וכל יוצאי ברית המועצות) וספרדים ועוד כמה עדות בדרך.
לפי דעתי מיותר לציין שמאוד הופתעתי מנושא הגליון. לפי דעתי בדור שלנו העדתיות כבר חלפה, או לפחות לא מורגשת כמו שהורגשה פה בשנות ה-50, כשגלי העלייה הגדולים מצפון אפריקה החלו להגיע ארצה. אצלנו בביה"ס, לפחות, מושחלת פה ושם בדיחה עם גרוזיני או על איזה בוכרי, אבל לא שופטים אדם בגלל ארץ מוצאו של סבא או סבא-רבא שלו. זה הרי מיושן כ"כ וקרה לפני כ"כ הרבה זמן! אז למה ממשיכים להתחפר בנושא הזה עוד ועוד?
קבוצת "ידיעות תקשורת" אשר נמצאת תחת "ידיעות אחרונות" ("העיתון של המדינה", להזכירכם) מחליטה להפיץ בכל מקומוניה סקרים אלו ואחרים לגבי ההעדפות של עם ישראל בנושא עדתיות.
ליד אילו אנשים מקבוצות המוצא הבאות היית מעדיף לגור?
או למשל, עם אנשים מאיזה מוצא אתה הכי אוהב לעבוד?
מה, יחסי השכנות שלי עם הדיירים האחרים בבניין/בשכונה שלי יושפעו ממוצאם? לא נראה לי. אתיופי יכול להיות מאוד נחמד או לחלופין מאוד מעצבן, ובדיוק אותו סיפור יכול להיות עם ספרדי או אשכנזי. הכל תלוי באופיו של הבנאדם, המוצא שלו לא ישפיע על כך, לא ולא.
אני מודה שלפעמים יש דעה רווחת ולעיתים אף גורפת לגבי מוצא זה או אחר. למשל, עדיין נשארה הדעה שאנשים ממוצא ספרדי ומזרחי עושים בעיות (ראו ערך "הפנתרים השחורים" וצ'רלי ביטון, הדעה הזו עוד נשארה מאז 1971), או שרוסים הם שוחרי תרבות, מבדלים את עצמם מהחברה ונועדו להיות טכנאי מחשבים.
אני בטוחה שגם ספרדים יכולים להיות טכנאי מחשבים וגם אשכנזים (שלהזכירכם, לפי הסקאלה העדתית נחשבים ילדים טובים וילדי שמנת) יכולים לעשות בעיות. קחו לדוגמא את הנער ההוא, שהיה בן 17 כשעצרו אותו בחשד לרצח עורכת-הדין ענת פלינר. כשהפרשה הזאת הייתה בכותרות החמות והארץ רעשה וגעשה צילמו לאחד מערוצי הטלוויזיה את ביתו של החשוד, ותאמינו לי, זה לא היה פחון, זה היה מאוד רחוק מזה.
אז מה, ילדי שמנת לא עושים בעיות?
שוב, הכל תלוי באופי של האדם, בעברו ובקשרים שלו עם המשפחה והסביבה, בלי קשר למוצאו.
ונחזור לגליון.
בתחתית כל עמוד החליטו בדסק המערכת של העיתון להוסיף ציטטות של אנשי ציבור בנושא עדתיות, והנה כמה מהם:
"בשכונת התקווה יצביעו בעדי כי אני תימני" – אביגדור קהלני שהתמודד ב1993 לראשות עיריית ת"א.
"את כתם שחור" – סהר שפע, מבעלי ארומה ת"א ב2004 תוקף פקידה בסוכנות רכב.
"תלמידה שלומדת במוסד אשכנזי יהיה לה מוח אשכנזי" – הרב עובדיה יוסף בהתייחסות לפרשת התלמידות בעמנואל.
"עלינו הכניס בהם רוח מערבית ולא לתת שיגררונו לתוך מזרחיות לא טבעית" – אבא אבן, שגריר ישראל באו"ם ב1952 על העולים בחדשים מצפון אפריקה.
"הם לא נחמדים" – ראש ממשלת ישראל, גולדה מאיר על הפנתרים בשחורים ב1971 (את הציטוט הזה עורכי העיתון לא הכניסו, אבל לדעתי הוא משקף בהחלט את דעת הממשלה בארץ אז והיום על עדות שונות).
אז מה, נעלמה הגזענות העדתית? לא ולא. מאז קום המדינה ועד היום אפשר לראות מקרי גזענות רבים וטובים.

בהמשך הגליון שלחו כתבים לראיין בני עדות שונות. משכה את עיני במיוחד כתבה על שכונת קריית משה ברחובות והעובדה ש50% ממנה אתיופים.
הכתבת ראיינה שני בני-נוער מהשכונה שדיברו על חוסר ההזדמנויות במדינה לבני העדה האתיופית, והם כבר דור שני בארץ. היינו מצפים, שבחברה המערבית (כדברי אבא אבן בציטוט למעלה) שמונהגת פה בארץ תופסק האפלייה לרעה של בני העדה האתיופית והם יוכלו להשתלב ביתר קלות (או ללא קושי בכלל, כשם שכל אדם בארץ צריך להשתלב לפי דעתי) במוסדות להשכלה גבוהה וכך יוכלו להיכנס למקצועות נחשבים בעיני החברה וכך לשבור את מעגל הסטיגמות שנדבק אליהם.
אחד מבני-הנוער בכתבה דיבר על כך שחלומו כילד היה להיות רופא מכייוון שתמיד אמרו לו שהוא החכם במשפחה ושממנו יצא משהו. היום, כשהוא בן 15 ונקודת מבטו על החיים האלו מפוכחת יותר חלומו השתנה וכרגע עומד על לחסוך מספיק כסף, לרדת מהארץ ולעבור לארה"ב, כי "בארצות הברית כולם יכולים".
להזכירכם, קוראים נכבדים, בארה"ב הונהגה אפלייה מכוונת כלפי אפרו-אמריקאיים והיספאניים בשנות ה50 וה60, ובמקומות אחדים מונהגת עד היום, אך רובה כבר חלף מן המדינה (היחסית) מתוקנת ההיא.
אז למה אצלנו, מדינה אשר עוקפת את ארה"ב בכוח הצבא שלה ומובילה בעולם בהעשרת אורניום ובהתמחות בכורים גרעיניים, ישנה עדיין אפלייה כל-כך עמוקה ובלתי מוסברת?
רק בכוח יכולים אצלנו? רק להראות למדינות אחרות שאנחנו חזקים, נכון? ומה עם הבפנים שלנו?

הנה, דוגמא אישית.
היה לי צו ראשון לפני זמן-מה, וכידוע המאבחנת שואלת שאלות לגבי העיר, מספר החדרים בבית, המצב המשפחתי של ההורים, נותנת משפטים ובתוכם מילים במשלב לשוני גבוה ועוד כל מיני משחקי לשון אלו ואחרים. עכשיו, אם יש ילד שמספר החדרים שלו בבית הוא 2.5 והם 7 נפשות באותו הבית, הקב"א שלו יהיה נמוך ורחוק הוא לא יגיע בצבא. אם לאותו הילד הורים גרושים אשר במקרה גם לא טיפלו בו טוב והבית מוכר למשרד הרווחה, הוא יגיע עוד יותר לא רחוק בצבא. ברוב המקרים הילדים הללו  לא מקבלים חינוך טוב ויאה, כך שאם הם לא קראו ספרים ביוזמתם האישית בלי שמישהו יידרבן אותם הם לא יוכלו לדעת את פירוש המילה "לבלר" או "פולמוס".
ומה הם יעשו אחרי הצבא? לאוניברסיטה הם לא יגיעו.
הם יימצאו עבודה במשמרות בשכר מינימום, מקסימום כמה שקלים יותר.
הם לא ייזכו להשכלה שתפתח בפניהם דלתות וייאלצו להסתפק במה שיש ולהישאר בתוך מעגל הגזענות העדתית.

ומי ייפרוץ את המעגל הזה?
הממשלה שלנו שעסוקה לעשות פוזות בפני העולם? סגן שר החינוך אשר תמך בהורי הבנות מעמנואל ובכך נתן יד בגלוי לגזענות במדינה שלנו, הסוציאל דמוקרטית, המאמינה בערכיה בשוויון האדם ובחירותו לעשות כל מה שברצונו?

שאול טשרניחובסקי כתב בשירו הידוע "אני מאמין" (הידוע גם כ"שחקי שחקי") את השורות הבאות:
"שחקי כי באדם אאמין, כי עודני מאמין בך… כי עוד אאמין גם באדם, גם ברוחו רוח עז… דרור לנפש", ואני חייבת לציין שאני עוד מאמינה.

קדחת ראש-השנה וחגי תשרי הבאה עלינו לטובה מכניסה את בית משפחת סביון לסטרס לא נורמלי (כל שנה ושנה מחדש):
מי יכין את הבשר, מי יכין את התוספות, מי ייסעד סביב השולחן בדירתנו הקטנה, מי ייקנה את המתנות הכי שוות ובאיזה סכום (אבל מכיוון שאני לא הקונה של המתנות, לא אכפת לי) וכמובן, שאלת השאלות, איך לעזאזל אפשר להכין מ350 גרם של דג קרפיון 3 קילו של גפילטעפיש מוכן ומזומן לאכילה (המשקל ללא הגזר המכונה "הכובעון". אני חושבת שאף-אחד לא שם לב עדיין לקונוטציה המינית).
אבל עזבו רגע את הגפילטע, גם ככה הרוטב שלו רוטט ומזוויע.
ערב אחד במשפחת סביון, ימים ספורים לפני ערב החג. מסתבר שיחד עם החג הבא עלינו לטובה באים עלינו גם יתושים מניאקים. למזלי בני הבית מחוסנים מעקיצותיהם כי אמא חוטפת את כולן, אבל מזכירה לנו ומתלוננת באוזננו כל שנייה פנוייה שיש לה כשהיתושים מתקיפים אותה. בערב אחד מסוג זה אבא החליט לעשות מעשה והסביר לאמא את המצב. אמא התלוננה והתלוננה, ואבא ברוב קשב והבנה אמר לה "סיג, את כמו רשתות הפלסטיק הצהובות ששמים על עצי הזית במשק כדי שטפילים לא ייטפלו אליהם". ואמא, בסרקזם שלא ברור מקורו עד ימינו אנו ענתה "כן, תמיד רציתי להיות רשת פלסטיק צהובה!" ואני רק עניתי "תמיד ידעתי שזאת משאלת ליבך הכמוסה ביותר, אמא".
בהמשך אותו הערב אמא עלה על שם חדש לפייסבוק. אחרי שהספיק לקרוא לו "ספר הפנים" וה"בוקפייס", הגיע הכינוי החדש ומעורר הייראה "פאצ'ה בוק". יודעי דבר וחצי דבר ברומנית ידעו שאכן המילה "פאצ'ה" (לעשות) ברומנית נכתבת בדיוק כמו המילה "פנים" באנגלית, ולכן הפייסבוק (או מעכשיו, הפאצ'ה בוק) הוא גם "ספר-מעשה". בסופו של דבר, אחרי מלחמת גוג-ומגוג הםייסבוק גם יהיה ספר הלכות מן המניין וכל התורה תעבור לאינטרנט. אבל זו כבר תיאוריה אחרת שלי.
אגב רומנית, תגידו "פאצ'ה בוק" במבטא רומני (כמו סרג'יו קונסטנצה בסרט האל-מותי המוקרן בימים אלו בלופים בסלון משפחת סביון). ההנאה והצחוק מובטחים בדיוק כמו השלום עם הפלסטינים. סתם. זה באמת מצחיק, תנסו.
אגב, אבא אומר שהזכויות ל"פאצ'ה בוק" שמורות לניסו הכריש, אז הנה. הזכויות שמורות לניסו הכריש!

אסיים את הפוסט בתפילה לשנה החדשה:
כן יהי רצון מלפניך שארוחת החג תעבור ללא תקלות, שכולם יישתו ויאכלו לשובע, שסבתא לא תעשה קונצים וטריקים ושטיקים פולניים, שלא ייתנו שיעורים לחופש מבי"ס (על מי אני עובדת, אני בי"ב. אין שיעורים) ושלאבא לא יהיה התקף בסגנון "לא יהיה מספיק אוכל, אני חייב להכין עוד משהו!" (כי אנחנו ניתקע עם זה שבוע אחרי החג).

שתהיה שנה טובה, פוסט מארוחת החג מובטח.
עדיס.

דמיינו לעצמכם את הסיטואציה הבאה:
היכל התרבות בת"א, אופרה בביצוע קונצרטי.
החבר'ה על הבמה שרו, צרחו וכו', והגיע הזמן להפסקה, כי אחרת בכל מכשירי השמיעה של הקשישים היה נשרף הפיוז.
טוב, הפסקה. הפסקה בהיכל התרבות לא נקראת הפסקה בלי הבייגלה הזה ששווה שלושה שקלים והם עושקים אותך ומחירו בתכלס 15 ש"ח.
אז בזמן שאמא ואני קנינו את הבייגלה הזה, שמתי לב בתור ארוך למדי לפני השירותים. במצב רגיל זה לא היה מפריע לי, אלא שהשירותים היו שירותי הגברים. טם טם טםםם.
הפנתי את תשומת ליבה של אמא והיא רק אמרה "שמעי שבגיל הזה זה הרבה יותר קשה!".

משהו עובר על הפיירפוקס במחשב שלנו.
לפני יומיים פתחתי אותו לתומי ופתאום הכרטיסייה החליטה שהיא רוצה קצת צבע ונצבעה בתכלת.
פתחתי עוד אחת כדי לראות אם התכלת השתלט על כולן, אבל לא! השנייה הייתה בצבע כתום!
יכול להיות שהפיירפוקס תומך במצעד הגאווה שנערך בירושלים בסופ"ש?

לאחרונה כל הבקרים שלי מתחילים עם השיר "מה אברך".
ואתם בטח תוהים למה "מה אברך". הרי זהו לא שיר של קימה! זה שיר זיכרון, חיל הים, רבקה זוהר, אמהות שכולות וביצועים שלו בידי להקת "צעירי מודיעין" בטקסים ארוכים מנשוא באמפי עמק החולה בעיר.
אז למה אני מתעוררת איתו כל בוקר?
כי אח שלי לומד חלילית. והמורה שלו החליט לתת לו את התווים של זה. ואח שלי לא באמת מצליח לנגן את זה נכון, אז זה מעלה גיחוך כל פעם מחדש.
בבוקר יום האתמול התעוררתי לצלילי המנגינה המופלאה שאח שלי מצליח ליצור דרך חוסר הידיעה שלו, והמילה הראשונה שהייתה על שפתיי הייתה "אחח, איזה תענוג".
למה? כי זה נתן את המניע לכתוב את הפוסט הזה.

אני חושבת שעיריית מודיעין הציבה רמקולים בלתי נראים ברחובות לאחרונה כדי לתת הרגשה של עיר.
אני שומעת המון סירנות של אמבולנסים/מכבי אש/משטרה לאחרונה, וזה לא הגיוני, כי במודיעין לא קורה כלום.
אנשים לא נפצעים, חתולים לא נתקעים על עצים והמשטרה פועלת רק בלילות כדי לתת לנערים מרוששים דוחות רעש בשווי 350 ש"ח. כל הקודם זוכה!

אתמול אני וענבר ישבנו בפארק הדגים הידוע לשמצה, ועלינו על דבר מה: כשיושבים שם שני אנשים המשטרה לא מוציאה את האף שלה מהתחנה, אבל כשיושבים שם שלושה אנשים ויותר (ובאמת שאנחנו לא מרעישים) המשטרה ישר מוציאה את הפקחים והם ישר מחלקים דוחות לכל החבר'ה.
אני חושבת שמוניקה סקס כבר כתבו שיר על תחנת המשטרה במודיעין: "כל החבר'ה עברו בתוכך כאילו שאת רכוש ציבורי אבל הם לא מהסוג שהולך לכלא הם מהסוג שהולך לקרבי…"
מי אמר צה"ל צה"ל כבר באים ולא בא?
בקיצור, פארק הדגים. כן.
מה כבר אפשר להגיד על הפארק הזה? בימים כתיקונם (AKA ימי בי"ס) המורים לספורט אוהבים להוציא את התלמידים לריצות בימי החמסין הנוראיים בזמן שהאימהות/הסבתות/המטפלות מוציאות את הינוקות לטיול בפארק כדי לתפוס קצת שמש וויטמין A או וויטמין זה או אחר שאור השמש מזריק לך לווריד.
בלילות שישי ובלילות החופש הגדול אפשר לצפות על קבוצות קטנות של בני-נוער (פעם באמת היינו הרבה יותר, עד שמודיעין הפכה להיות עיר רודפת חוק ובצע והמשטרה החלה לארוב לנו בין השיחים) מחפשים ישועה ומשהו לעשות. פעם אחת מרוב שיעמום אפילו אירגנו מכות. כן כן, אירגנו. חבורת בנים החליטה שמשעמם, אז קבעו ב22:00 בדגים והלכו מכות. המקסימום היה שלאחד מהם נשברה היד… לא משהו רציני. צריך לזכור שאנחנו בכל זאת מודיעינים, לא מדרום העיר.
חוץ מזה, ועל זה ענבר ואני עלינו אתמול, הפארק הזה הוא בעצם ספארי.
יש בו את כל סוגי הציפורים שמוכנות לגור בעיר, יש בו עטלפים, תנים, שועלים, חתולים לבנים עם פרווה מטורפת כמו החתול בסטיוארט ליטל, כלבים תועים וכמובן, התת-קטגוריה של חיות, בני-הנוער.
אתמול צחקנו שלא נתפלא אם יעבור שם היפופוטם פתאום, או גמל ("ואחריו בדואי!". יופי ענבר…).

אז אבא קנה את הצפצפת מונדיאל הזאת, וובוזולה שמה, תקנו אותי אם אני טועה.
במקביל, אמא הביאה עמוד תווים לחלילן הצעיר תכול העיניים מהמלין (הלא הוא אח שלי, עומר).
אמא ואני חזרנו מהסופר עם כמה מצרכים ועם עמוד התווים שהביאה מחברתה טליה קודם כן, וכמה דקות אחרינו נכנסו הביתה אבא והחלילן בתקיעת וובוזולה רמה.
אמא ואני קפצנו, אבל ישר שמחתי בשמחתו של אבא שהביא את חצוצרת הפלסטיק המהוללת הזאת, כי הוא בחיפושים אחריה כבר שבוע.
במהלך השבוע הזה ניסינו להגיד את שמה כמה פעמים ללא הצלחה אז קראנו לה בשמות חלופיים (אך דומים), כגון בוז'ולה (הידוע כיין מהבציר הראשון. אמא אומרת שיש לו טעם של חרא, אבל שהחגיגות בשבילו בצרפת שוות את זה. מוזרים, הצרפתים האלה. תנו להם חרא יין והם יהללו אותו, תנו להם לאכול צב והם יגידו שזה מעדן האלים), גורגונזולה (גבינה בעלת טעם חזק, שוב, מפי אמא) ועוד כינויים רבים וטובים.
אגב, כשמחפשים "וובוזולה" בגוגל, התוצאה הראשונה היא "בוז'ולה" מתוף אתר יינות כלשהו. אמרתי או לא אמרתי בוז'ולה?
בכל מקרה, אחרי שעומר מהמלין נרגע מהתרגשות הוובוזולה ומהסיפורים מסמרי השיער על תקיעה בפלסטיק הזה מבעד לחלון המכונית אל עבר חבורת בנות תמימות ברחוב, אמא הפנתה את תשומת-ליבו אל עמוד התווים החדש והוא שש לפתוח את אריזתו.
שלב א' עבר בהצלחה, עכשיו נעבור לשלב ב'.
פתיחת עמוד התווים עצמו.
את הרגל הוא הצליח.
את המעמד עצמו לא. חצי נפתח וחצי לא… עומר ניסה, אני ניסיתי, לא נפתח!
אז ביקשתי מאמא. עומר התנגד בהתחלה, אבל אמרתי לו "עומר, אל תדאג. אמא הייתה מתקנת מטוסים במלחמת העולם השנייה יחד עם המלכה אליזבת', היא יודעת את העבודה!"
ובאמת, תוך שניות ספורות אמא ניתחה את מצב המעמד והכריזה ש"צריך פה WD40!"
עומר ואני חטפנו התקפת צחוק ואמרתי לעומר "אתה רואה? אמרתי לך שיש לה נסיון עם חלקי מתכת שצריכים שימון!".
בבירור מאוחר יותר (בזמן כתיבת הפוסט כשלא זכרתי מה אמא אמרה שצריך בשביל לפתוח את עמוד התווים המזורגג) אבא הבהיר לי שWD40 זה ספריי לשחרור ברגים, ולא תכנית של הנאצים להשמדת חברי הגזע הארי הנחותים (AKA, תכנית T4. כן, הבגרות בהיסטוריה מחר עושה את שלה…). למרות שבהתחלה היתי בטוחה שהדבר הזה זה עוד דגם מצלמה של ניקון או קאנון. אגב, עדיף ניקון, אבל לא ניכנס לוויכוח הזה עכשיו…
אח"כ עומר אכל איזשהו משהו, ואבא ביקש ממנו לתקוע בוובוזולה לניקה, הכלבה שלנו, כי כשאבא תקע בדבר הזה היא השתגעה ודחפה את האף שלה לתוך השופר. אז עומר בא לתקוע בחצוצרה, אבל אז קלטתי שהפה שלו מלא אוכל, אז עצרתי מבעדו מיד בצווחות ("מה נראה לך? החצוצרה הזאת תהפוך לתותח ירי של אוכל ותחדול להיות וובוזולה!!!") והוא, שוב, נתקף התקף צחוק, ואבא ישר אמר "נו, אז מה? נעביר עליה וויש. או שעומר ישתין לתוכה, זה גם ינקה אותה…" אוי איכס. וזה מתקשר לדיבור שלהם קודם על קשת ההשתנה של עומר. אבא טוען שהוא יכול להגיע עד לחרמון, וישר סיפר את הסיפור הידוע על מדריכי הטיולים, שלא משנה באיזה מצב יגידו "ביום טוב אפשר לראות את החרמון!", גם אם אתה מטייל בנחל צין בדרום, כשאתה נמצא 230 מטר מתחת לפני הים.
העיקר שביום טוב נוכל לראות את החרמון.

אז הלכתי ופתחתי חשבון בנק.
אז מה?
אני אגיד לכם מה!
אני טובעת בניירת, זה מה! יותר מדי ניירות, יותר מדי מילים לא מובנות ובכתב מעצבן.
מה אני אמורה לעשות עם זה?
והכי גרוע, זה שהאח הגדול יוכל לעקוב אחריי עכשיו ביתר קלילות.
ועצם העובדה שקראתי עכשיו ספר שקוראים לו "האח הקטן" ומדבר בדיוק על מעקב של הממשל על האזרחים הקטנים לא בדיוק עוזרת למצב.

אבל אני סתם מגזימה כרגע.
העיקר שיהיה כרטיס אשראי, משכורת נכנסת והשקעה בניירות ערך. הו, כן. כשאני אבין מה זה אומר.

כל הקטע של הבירוקרטיה הזאת לא מובן לי אף-פעם.
הפקידה הנחמדה בבנק הראתה לי כ"כ הרבה טפסים, מספרים, אותיות שמרכיבות מילים מסובכות ודיברה בכל מיני מושגים שבקושי הבנתי.
את החלק שהבנתי אני חייבת לסבא, שהתעקש לדבר איתי על ניירות ערך בבורסה כשהייתי בת 7. מסתבר שחוסר ההבנה שלי אז מפצה על עצמו.

אבל אז חזרתי הביתה, שמתי את נגן המוסיקה על שאפל ובאו לי ברצף סטנגה, רונה קינן, אריק אינשטיין ויזהר אשדות, ככה שנרגעתי מחוסר ההבנה.

לסיכום, די עם הסטטוסים בפייסבוק מהמונדיאל!
ונראה לי שעדיף פשוט לשמור את הכסף במזרן.
בברכת "אני עובדת על פוסט סיקור מיוחד של אירוע זה או אחר",
עדיס.